למי שחשב שעבודת האפס היא להיות אפס (כלום) בלבד – טעה.
הנה אנחנו (העובדת ומלוויה) מסיימים פרק ראשון ומוצלח בחיי אפס-בית וממשיכים הלאה לפרק הבא.

האפס הוא מקור ההשראה ומושאה, לכן, מה הטעם בכלל לעשות משהו אם לא למענו…(?)

ועל זה עוד נדבר בהמשך…

המאפס

אני מרגשת שהבית עומד ומתקיים
מתרגשת שתמי חיה שם ושהחלום התגשם.
או לפחות צעד אחד קרוב יותר להתגשמות…
מתרגשת שלקחתי חלק, קטן אומנם בבניית הבית.
מתרגשת מאפשרויות שינוי שפתאום הפכו לממשות.
מתרגשת ממחר שהוא היום האחרון של צבע טרי והיום הראשון של המסע אל עבר השנתיים הבאות.

מחר הוא היום הראשון של שארית חייך

חיכיתי זמן רב להשקיע בפרוייקט שווה.
לא עוד התנדבות לנזקקים וצער בעלי חיים (שזה גם חשוב!)
אלא פרוייקט כזה שמביא שינוי תודעתי של קהל רחב.
אפשר לומר אפילו פרוייקט חינוכי.
ומה יותר מבורך מחינוך סביבתי? שהרי זה העתיד של כולנו.
ואפילו אני מרגישה שלא תרמתי יותר מידי.
אבל מספיק לבינתיים, עדיף מכלום.

נראה לאן נגיע בשנתיים הבאות.

תמה הבנייה, הבית התמלֵא בַחֲפצים, והִגּיע הזמן להתבונן בתוצאה וּלהתרגש.

כֹה רציתָ הביתה
מסוף מרחקים
אז הסר האבק
דחוף אצבע לסדקים
על ספה שכב מוּטָל
בדוק כל קמט בבד
כל פיתול אגרטל
כל פינה בדוק וּלמד
כל תנוחה
על כיסא שב, נסה
מהו משך הזמן
מהחדר לכאן
איך נופל לו האור
איך נשמע הכינור
ועכשיו גש וּפתח החלון
והבט ממְרום הארמון
לא נלכד באותו הפתְיון
אך השאר בכל-זאת קצת פתוח
הכנס מעט רוח
וַהֲרי דבר אינו בטוח

רציתְ הביתה
מסוף מרחבים
עכשיו לו הייתְ
מבחינה בקווים
הִנֵה כל פינה תְחַיי
כל קימור אגרטל
תלטפי בלי ויתור
בטרם תצאי שוב לתור

בחלומי התעוררתי מקץ חלומות טרופים וגיליתי שאני נמצא במערה, קשור לקיר באזיקים כשהידיים פרושות לצדדים, ומביט קדימה לאחד מקירות המערה. על הקיר – אורות וצללים, דמויות שנראו כמו אנשים זזים, אולי חיות, ואולי דברים אחרים שנדמו לדברים מציאותיים. צללים דו מימדיים, ברורים יותר ופחות, זזים במרחב ואני אנוס לצפות בהם, לפחות עד שאתעורר מהחלום.

איך אפשר בכלל להתעורר מחלום, כאשר התעוררת לתוך חלום? והצללים זזים וממשיכים לזוז ימינה ושמאלה, למטה ולמעלה, ומדי פעם גם נשמעים קולות לא ברורים, המהומים רבים, שירה ודיבור – קשה לזהות. לאחר זמן מה נדמה לי שאני מצליח להבין איזו מילה או שתיים. ומדי פעם נדמה שהאזיקים מתרופפים מעט כשאני מנסה לזוז, אך לשווא. ומדי פעם נדמה לי שאני נרדם שוב, ומקיץ שוב לגלות את האזיקים.

איזו מין מציאות היא זו שניבטת לי בחלום? ואיך ברור לי לגמרי שזה חלום, ועם זאת, אני לא מסוגל לחזור, ולא מסוגל לשחרר את עצמי מהאזיקים? הולכת ומתפתחת אצלי ההבנה שלאזיקים אין מפתח – נתקעתי. אני והצללים שמדי פעם מתחדדים לכדי דימויים ברורים יותר או פחות, והקולות שמדי פעם מתחדדים לצעקות חדות, צחוקים ובכי.

והזמן, הזמן שנעצר או רץ מהר קדימה, או שלא ברור לגמרי לאן הוא הולך ואיך אני אמור ללכת איתו. והדימויים הולכים ומתגברים, מתחזקים ונחלשים, מדי פעם נעלמים ומופיעים שוב ושוב, ושוב אני נרדם ושוב אני מתעורר בבלהות כאשר נדמה לי שאחד מהצללים ניתק מהקיר ומנסה לגעת בי. אבל כל תזוזה, כל ניד וניע חשוב.

אז אני מתחיל להזיז את אצבעות הרגליים, ואת הידיים, מאמץ את העפעפיים, הריסים והפה, אפילו את השרירים בראש, ואולי ככה המוח יעבוד. אבל הקולות, הצללים והדמויות עדיין שם. לאט לאט, עוד קצת ועוד קצת, אני מזיז את הידיים ואת הרגליים, נרדם ומתעורר עד שהאזיקים מתפוררים מקיר המערה. אני מתרסק על הרצפה, קם ומתחיל ללכת, אפילו לרוץ, לנסות למצוא את פתח היציאה.

אני מתעורר בבהלה ורץ בבית, מסונוור מאור השמש החזק מהחלון, ומגלה סביבי מסך מחשב, מסך טלוויזיה, מסך בטלפון, מסך בלפטופ, מסך בטאבלט. ועל כל המסכים – צללים, דמויות ודימויים.

 …

 משל המערה \ אפלטון; מתוך: כתבי אפלטון (תרגום י. ג. ליבס), כרך ב' – הפוליטיאה, ז'.

לִכאורה, סתירה:
בית לעומת נדודים.

אפס, בית מתחיל הערב את נדודיו בין תערוכות, פסטיבלים וכיוב',
בתקווה, שמי שטרם הִגּיע אל הבית, הבית יגיע אליו.

בניית הבית הוציאה אותנו אל המקום המשותף לעבוד ביחד וגם ללון מחוץ לבית, בשטח, כדי לשמור על הציוד, והתברר, שחלקנו אוהבים ללון מחוץ לבית לעתים קרובות.

והערב העובדת תצא מביתהּ הרגיל אל הבית הארעי, הנודד.

אפס, בית נועד לעורר שאלות, ונראֶה, שאחת מהן עוסקת בשאיפה להיות יותר מחוץ לבית.

ביתו של האדם הוא גבולותיו
מוטב ייקח תרמיל על גב
יכתוב שיריו עלי ספסל
על אי-תנועה יֵשֵב, יֹאכל,
בִשְׂאון הרחוב יקשיב לַשקט
פְּסֵיפַס-אדם, תשבץ-מִדְרֶכֶת
על נְהר-תנועה ישוט ינצֵחַ
יְוַתֵּר וְיִוָּתֵר לָנֶצַח
משורר

עוברים עלי רגעים מאוד מרגשים. במהלך הימים האחרונים הבית הופך מציאות. נבנה וגדל ותופס מקום ממשי בחיי. הקלישאה המוכרת של חלום למציאות נתקלת באמונה המוחלטת שלי ביכולת הבית לשנות הלך רוח אמיתי, והחלום שלי מתממש לנגד עיני ממש.

ברגעים שבהם עסקתי במלאכת הטיפוס החיתוך והבניה בשטח כל בורג שהוברג הרחיב לי עוד את הלב.

קסם היותו של הבית השפיע על כל הסובבים, אם בעצם העובדה שעם כל אדם שיצא מהאתר נכנס מחליפו המדוייק, אם בכך שהעבודות מתנהלות בשקט, שיתוף, התייעצות ואהבה, כן, פשוט אהבה שמפקחת על הפרוייקט מלמעלה.

הבית שמחבר בין המעלה ומטה, שמקבל גם את האדמה וגם את השמיים, קולט לתוכו את הקיים והממשי, המדומיין והחלומי, הנוכחי והעתידי, כל כולו הרגע. העכשיו. כאן ובלבד.

הגוף שלי זוכר כל קורה שטיפסתי עליה בימים האחרונים, ועכשיו הפעם הבאה שאני אפגוש אותו תהיה בתפקיד המארחת.

מחכה בקוצר רוח לתמונות ולחוויות הבונים מהרגעים האלו ממש, רגעים שבהם לחץ גדול, זה ברור, אבל עכשיו נפתח הלב ממש למול המפגש שבין האפס והבית, יריד הכסף והשפע שמחוצה לו למול הפשטות והשקט של הבית פנימה.

שולחת עכשיו לפועלי הבית אהבה גדולה ותודה על כל תרומה שהרמתם להגשמת חלומנו המשותף.

על סף השלמת הבנייה ניתנה התשובה לשאלה: אז מה יהיה גובה הדלת?
הרעיון של דלת נמוכה נובע משני טעמים:א. כיוון שהבית נבנֶה סביב צרכיה המסוימים של העובדת, ולכן גם הדלת תתאים לגובהה, אך מה על האורחים?
ב. לכך מתייחס הטעם השני: האורחים יידרשו לִתשומת-לב מיוחדת עקב הצורך להתכופף במעבר דרך הפתח, והדבר ייצור התכווננות. אדרבא, הפתח נמוך במקצת גם מהעובדת, וכך פועל הדבר גם עליה, אם כי בפחות מאמץ. לי הִזכיר הדבר את הפתחים הנמוכים של הבְקָתות בִכְפָרי אתיופיה, המחייבים התכופפות בכניסה וּביציאה, ויש יופי בכך, שהאורח מכבד את המנהגים המקומיים וּמתאים עצמו אֲליהם. יש בכך גם נופך של בית מהאגדות.
היום, כשעבד יאיר על המשטח, המוביל אל הדלת, נזכרתי בשיר, שכתבתי בהשראת הבתים הכפריים הנפאליים:
לכל אחד שם בנפאל
אם לא הֵמַר לו הגורל
ישנה האבן
שעליה יטפס את סף ביתו
אך מה גודלהּ? מה צורתהּ?
מהו סוד ביתיותהּ?

היום ביליתי ביום הבניה השני. אתמול כשהגעתי לראשונה לשטח וראיתי את השלד עומד, נעצר לי הלב לרגע, הנשימה נעתקה לשניים. נגעתי בעץ הבהיר וצעקתי לבועז – "הי בועז – אני נוגעת בבית. אני ממש נוגעת בבית. בועז, שלא התרגש כבר (טוב – בכל זאת מנהל העבודה היה כאן מרגע אפס מינוס שבועיים בערך) ענה לי – יופי בשמת – עכשיו תנשמי עד 10, ותחזרי לעבודה. ככה זה אצלנו – עבודה עבודה עבודה בלי הנאות בכלל. נראה לכם?

אז זהו – שלא!

היום כשהגעתי כבר באתי מהאפס בית הפרטי שלי.

הרי משהו במגע עם הנסיכה, האופציה בכלל לדבר על החלומות, שלא לדבר על להגשים אותם, הופך כל כך מציאותי, שלהמשיך לחיות בלי  להגשים נראה ממש בזבוז של זמן. זאת אומרת – זה לא אומר שזה פשוט. נאמר כל מה שקשור בכסף, פרנסה, בית גשמי שצריך לנקות ובעיקר לקפל בו כביסה, אבל החלומות האלו, שטורדים ומציפים – באיזה שהוא שלב עם הנסיכה – זה כבר מתחיל לקרות מעצמו.

אז זה התחיל מאמא שלי שהמרחק ממנה ומהנסיכה הוא אדיר, שהתחילה להנביט ולעדור ולייצר ערוגה עירונית פרטית, והמשיך בגינה הקהילתית שלנו שפשוט נוצרה ופתאום מסתבר שאני הכי מבינה שם מכולם (ואני כולה מה? לאמא שלי יש ערוגה, אני קצת מקשיבה לנסיכה ומקבלת המון עצות מהקהילה… לא יותר), והערב בהפגנה כולם נפגשו יחדיו – אנשי המהפיכות השונות מתחבקים ומציירים ביחד שלטים. מקסים!

אז מחר על הבוקר אני מתייצבת לבנות קיר נוסף, התמונות מהקיר שעלמה ואני בנינו היום אני מקווה שיעלו בקרוב, ובנתיים – ליל מהפיכות עלינו ישראל!

קצת יותר מארבע שנים חלפו, ושוב התחלה חדשה,שוב יאיר משיח, הנגר המופלא, וחלקי העץ המשומשים-משובחים, שקיבלנו ממנוּ,
שוב בועז שילה עם החן הכובש וכישורי הבנייה שלו,
שוב ארוחה חטופה בין הכלים והחלקים
ושוב פנים חדשות,
מצלמות,
התלבטויות קטנות,
הרתגשות.

ושיר ישן מקבל משמעות חדשה:

כשילדים מגננים, ההורים מתבוננים
כשההורים מגננים, הילדים מתרוננים
כשבורגנים מגננים, כמו זוג יונים
במשך השנים פניהם מתעננים
על ערוגה רוכנים, בדַאַג בוחנים
וּכמו מתגוננים, אך לא מתלוננים
עודם בונים

אסף צ'רטקוף בונה בידיים

צבע טרי זה שם...

בכל-זאת כאן?

סלסלת האופניים כמזנון...

ארוחת-צהריים מאולתרת

בורג ראשון

מצלמה שנייה בִידי העובדת

מצלמה שלישית בִידי יניב

רועי טילינגר, הנגר, ושולחן העבודה שלו

בועז שילה

כדי לעשות אפס צריך לעשות משהו או לעשות אפס?
לעשות אפס?
זה הרבה עבודה?
בעיקר בהתחלה
אח"כ רק קצת פחות
אבל ההבדל
ששקט יותר
לא יותר מדי?
אם יהיה שקט מדי, נשיר

המשורר: המערכת – מה טוב בָזה?
הסוּפֶּר-סוֹפֵר: המערכת היא גאונית. למראית-עין.
מה אפשר ללמוד ממנה? שאם רוצים, אפשר.
אפשר להגיע לכל בית עם מי-שתייה, עם ביוב, חשמל, אינטרנט…
טוב, בעצם, לא באמת לכל בית. תלוי, כמה רחוק אנחנו מסתכלים…

המשורר: אז מה טוב בָזה?
הסוּפֶּר-סוֹפֵר: עשינו דברים גדולים, אבל לא כל-כך מוצלחים בעצם – אולי גדולים מדי?

המשורר: אז מֶה חדש בעולם הֶחדש?
הסוּפֶּר-סוֹפֵר: שרוצים את הדברים הנכונים, ושבאמת כל אדם יכול.

המשורר: מי קבע, שאלה הדברים הנכונים?
הסוּפֶּר-סוֹפֵר: המורה שלנו הוא הטבע, המוכיח זה מיליארדי שנה את נכונותו.
זה הימור בטוח בהרבה מאשר המצאות בנות מאות או עֶשְרות שנים בודדות, המתחילות כבר להראות את בעיותיהן.

המשורר: אבל בטבע אין מכוניות וגם לא טלוויזיה.
הסוּפֶּר-סוֹפֵר: ואכן מתברר, שהמכוניות, שכמותן חרגה הרבה מעבר לסביר, מביאות אסון על היכולת של הטבע לתמוך בקיומנו. אופָניים, לעומת-זאת, מדגימים יחס מוצלח בין טכנולוגיה לקיימות. כך גם תחבורה ציבורית יבשתית.
אם נשווה בין טלוויזיה לקולנוע, נבין, שטכנולוגיה, שאינה מביאה בחשבון את השפעתהּ על אורח החשיבה של המשתמשים בהּ ועל מבנה החברה, אינה ראויה.
עם-זאת, רוב הכלים הטכנולוגיים אינם פסולים כשלעצמם, אלא צריכים להיבחן בתוך הקשר ונסיבות ועל-פי התאמת השימוש בהם לצרכים והיחס בין התועלת לבין הנזק. בפרט יש לבחון, אם הכלי אינו יוצר צורך מדומה.

המשורר: טוב, אז מה אנחנו רוצים בעצם?
הסוּפֶּר-סוֹפֵר: באופן בסיסי, כולנו רוצים אוויר, מים, אדמה וּמזון נקיים, שלווה וִיחסים טובים עם הסובבים אותנו, כלומר, אהבה וּביטחון. מה איננו רוצים? איש אינו רוצה להיות כבול למה שנקבּע ע"י אחרים מבלי יכולת להשפיע על כך.
זה לא הכול. שלווה וּביטחון אינם מספקים אותנו. יש המבטאים זאת בִרדיפה אחר כוח על צורותיו השונות וההרסניות, או אחר תענוגות בלתי-מבוקרים, שגם אחריתם הרס, ואילו רובנו רוצים לתעל זאת לביטוי היצירתיות והמתנה שלנו לעולם. יש לנו כִבני-אדם הרבה דרכים טובות להפר את השקט. מוזיקה, למשל. יש בנו צורך לחדש לא רק כדי לצאת ממצב רע, אלא מעצם היות ההתחדשות אחד מכוחות החיים.

המשורר: יצירתיות לא חסרה בעולמנו.
הסוּפֶּר-סוֹפֵר: נכון, המדע, האומנות וּתחומי-עשייה רבים פרחו וּפורחים לאורך ההיסטוריה האנושית, אך כוחות הרסניים מכוונים הרבה מהיצירתיות בכיוונים לא-רצויים. רק חלק מכוחות אלה נחשבים לאויבים רשמיים, וגם אז התוצאה היא תדלוק של יצר המלחמה, ואילו גורמים בעלי אינטרס כספי בלתי-מרוסן נחשבים למנוע של החברה, בעוד שהם המביאים עליה אסון.

המשורר: אז כסף זה לא טוב? אם לא למען כסף, למה שאנשים ירצו לעבוד?
הסוּפֶּר-סוֹפֵר: שאלה גדולה, תשובה קצרה. אנשים, העובדים רק למען הכסף, לרוב חשים לכודים ואינם מאושרים. אנשים עובדים גם כיום הרבה מאוד שלא למען כסף. עבודה, שבחרנו בהּ מֵרצון, וַאֲנחנו יכולים להחליט, כמה להשקיע בהּ, לא תגרום מצוקה בלתי-סבירה.
עבודה היא צורך, אנשים רוצים לעבוד.

המשורר: זה לא נשמע כמו אפס…
הסוּפֶּר-סוֹפֵר: נכון, החיים שונים מאפס. לחיות, פירושו לעבוד; לחיות, פירושו להיות וְלחוות. כל-עוד אנו חיים, אנו באינטראקציה עם הקיים. עם-זאת, רוח האדם מפליגה אל מעבר למוחשי והמידי ונותנת לדברים משמעות. גם החיים הטובים, שאנו יוצרים, יזמנו לנו התמודדויות. יכולתנו לשים את הדברים בִפרופורציה וּלהתייחס אֲליהם באופן יצירתי וּבהומור היא שתיצור את ההבדל בין שקיעה בדכדוך לבין זרימה הרמונית. מושג האפס עוזר לנו לפתח בנו את היכולת הזוֹ. אנו מבינים, כי הפרטים הם תולדה של אחדות, והם חולפים ושבים אל אותה אחדות. אין פירוש הדבר, שאינם משמעותיים, אך משמעותם מקבלת הקשר רחב יותר, ויש בכך מנגְנון אתחול לִדברים, שקיבלו משמעות יתרה – קומפוסט רוחני – מה שמתחיל להירקב, מוטב שיתפרק בקומפוסט ויצמח למשהו חדש.
כך ניתן לרדת מעצים, להימנע מלהיכנס בקירות וְלבלום הידרדרות למהלכים, שיצאו משליטה: כעסים, פעולות מגלומניות והרסניות וּשאר מרעין בישין. האפס מתריס כנגד דברים, שנעשים מתוך ריצה ללא התבוננות מפוכחת.

עבוד באהבה
רְקוֹד בעבודה
חשוֹב וצוֹר
עומד בתור
פצח בשיר
בלב העיר
או אז כמו צעיר
מול גל תעמוד
תוכל לא למעוד
ושקט ולא עוד